כל היצורים הנולדים אל העולם הזה חותרים בצורה בלתי נלאית לחיים שיש בהם יותר שמחה ונוחות, ופחות כאב וצער. למצב הנכסף הזה – ולמגוון התגלמויותיו – אנו קוראים “אושר”. אולם אושר הוא מושג מופשט, כד ריק שלתוכו כל אדם יכול ליצוק משמעות משל עצמו. עונג, הנאה, סיפוק, שמחה, רווחה, חירות, הישג – אלה הן כמה דוגמאות לתחושות שניתן לכנס תחת המילה אושר. גם היעדרן של תחושות בלתי רצויות כמו כאב, חרדה, שעמום, מצוקה, יגון ודיכוי – או היחלצות מאחיזתן – מחוללות את אותה תחושת רווחה מענגת שאותה אנו מכנים אנו אושר.
במישור הקיום הזה, הסמסארה, אנו נידונים להתנסות במזיגה של אושר וסבל. אני מקבל את הנתון הזה כעובדה. ואולם, ניסיוני מראה לי כי ביכולתנו לפעול ולהשפיע על יחסי המזיגה כך שנפגוש יותר אושר בחיינו ופחות סבל.
במאמר זה אדון באחד היעדים הבולטים להשגת חיים שיש בהם יותר אושר ופחות סבל: מציאת הייעוד שלנו, המשמעות לחיינו והגשמתנו העצמית. היפנים קוראים לכך איקיגאי.
כשהייתי חייל לא חשבתי במובנים של יעוד, ובטח לא של איקיגאי. אבל קרה לי שם משהו, איזושהי התנסות-ליבה שהמשיכה להדהד הלאה אל תוך חיי הבוגרים. מצאתי את עצמי בטירונות בחיל הנדסה קרבית והייתי אומלל: הרגשתי שנעלמתי, שנבלעתי אל תוך מכונה אפורה של שלג מלוכלך, מסעות וטירטורים. הפכתי למספר אישי, הפסיקו לקרוא לי בשמי הפרטי, והרגשתי שכועסים ומקשים עליי בלי קשר למי ולמה שאני, שקובעים את שגרת יומי וחורצים את גורלי מבלי שיהיה לי מה לומר בעניין. זו הייתה עבורי חוויה קשה מנשוא.
לאחר הטירונות נשלחתי לקורס חובשים קרביים ושם התחולל איזה קסם: חזרתי לגדוד עם תפקיד, עם מטרה ברורה שהלמה את ההוויה שלי הרבה יותר מפינוי שדות מוקשים וסריקת צירים. הייתי מגיש עזרה, סועד, תומך ומציל חיים. זה היה כאילו קיבלתי בחזרה איזשהו עור שהופשט ממני בטירונות, ושעזר לי להבין מי ומה אני בתוך אותה מערכת עצומה שנקראת הצבא. תפקידי כחובש הלם את המהות שלי כמו כפפה ליד והפך את השירות הצבאי למספק ומשמעותי הרבה יותר. יותר מכך – הוא עיצב והגדיר את מי שאני היום, אמן לחימה ומרפא, הגרסה הבוגרת ורחבת האופקים של חובש-קרבי. הסיפור הזה מתאר היטב מה קורה לאדם שפוגש – ומממש – את האיקיגאי שלו.
לפני שנדון באיקיגאי עצמו – על מנת שנעמיק את הבנתנו בתחום חשוב זה – אניח כאן כמה יסודות שיעמיקו את הבנת חשיבותו לתחושת האושר שלנו, וכאן מגיעה לסייע הפילוסופיה של הרפואה הסינית. מבחינת הרפואה הסינית ישנו מרכיב בסיסי אחד המגדיר בריאות גופנית ונפשית, חוויה של נועם וחוויה של אי נוחות. הקיצון של חוויית נועם הוא אושר, חדווה ובריאות קורנת. הקיצון של אי נוחות הוא סבל, כאב וחולי. ומה שיוצר את כל אחת מהתופעות האלה הוא, בפשטות, איכות הזרימה, כולמר ההתנהלות הקולחת, השופעת וההרמונית, של שלל תהליכי הגוף-נפש שאנו מזהים כעצמי (ובמעגלים רחבים יותר אותה איכות חלה על מצבנו הזוגי, המשפחתי, החברתי, הלאומי וכו’). למרכיב הזרימה קראו הסינים צ’י, מה שהמערב מכנה אנרגיה, אבל אנחנו לא צריכים להיתפס לא לביטוי ‘הרוחני’ ולא ‘המדעי’. מדובר בחיים ובחיוּת, לא פחות ולא יותר.
כל עוד תהליכי הגוף-נפש זורמים להם ללא הפרעה טוב לנו. כל חוויה לא נוחה או לא נעימה – מהקלה ביותר ועד האקוטית – מבטאת פגימה כזאת או אחרת באותה זרימה. מערכת הדם, העצבים, הלימפה, הנשימה, העיכול, ההפרשה הפנימית והתודעה – אמורות כולן להתנהל בקליחה קשובה, גמישה, משתנה, נענית ויצירתית על מנת לשמר הרמוניה או אם תרצו, הומאוסטאזיס. כאשר יש את זה – יש בריאות ושמחת חיים, כאשר אין את זה – הדברים מתחילים להסתבך, לאט אבל בטוח.
ניקח לדוגמא את כבישי ארצנו. אם נביט בנתיבי התחבורה נראה שישנם תנאים מסוימים שמאפשרים לאדם לנהוג ברכבו מנקודה א’ לנקודה ב’ בנוחות ובנועם: כבישים מתוחזקים היטב, תאורה, רמזורים, תמרורים וסימני כביש ברורים, הכרה של כלל הנהגים את חוקי הנהיגה וציות להם, והיעדר גודש מופרז של כלי רכב. זוהי תמונה אידיאלית של המצב, וכולנו מכירים על בשרנו את ההיפך הגמור: יותר מדי מכוניות, כבישים לא מתוחזקים ונהגים המתעלמים מחוקי הנהיגה…
כלומר, במקום בו יש סדר ואיזון, התנועה קולחת. בהיעדר סדר ואיזון, התנועה מקרטעת וחסומה. כך קורה בכביש, כך קורה בגוף. וכך קורה בנפש.
אנחנו כל כך רגילים לנהוג בכביש. אבל מהו כביש? זוהי דרך סלולה שמובילה מנקודה א’ לנקודה ב’. הדרך הזו נוחה באורח לא טבעי. נהיגה על דרך כורכר תזכיר לנו כמה חלק ונעים האספלט תחת צמיגי הרכב. תארו לכם נהיגה ללא כבישים, ללא שמות רחובות, ללא רמזורים, ללא שלטים, ללא ווייז. רוצים להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’? בהצלחה. צאו למסע, אולי תגיעו ואולי לא.
אותו הדבר עם היעוד.
זוכרים את תחילת המאמר? המשותף לכולנו, היצורים הנולדים אל העולם הזה, הוא החתירה הבלתי נלאית לחיים שיש בהם יותר שמחה ונוחות, ופחות כאב וצער…
אם אנחנו בנקודה א’, נקודה ב’ שלנו היא ‘חיים שיש בהם יותר שמחה ונוחות ופחות כאב וצער’. ללא יעוד, ללא הבנה מה נועדנו לעשות ואיך נגשים את עצמנו, אין לנו דרך, אין לנו כביש, רק מרחב כורכר מקרטע והמון רצון טוב.
הייעוד מראה לנו את הכיוון. הייעוד הוא הכיוון, הדרך, היסוד שמכניס לחיינו סדר, ארגון ומטרה. במקום שיש בו סדר וארגון התנועה קולחת, במקום שבו התנועה קולחת, יש בריאות ושמחת חיים, שם האושר שוכן.
בפילוסופיה הסינית הבינו את חשיבות הדרך עד כדי כך שהפכה למושג-העל המוכר לנו במילה טאו (דאו), או דו ביפנית. חישבו על אמנויות הלחימה השונות, המילה דרך מתחבאת ברבות מהן: קראטה-דו, אייקי-דו, ג’ו-דו ועוד. מציאת דרך ללכת בה, התמסרות והתמזגות עם הדרך הזו היא יעד עליון בדרכו של השוחר הרוחני, בין אם מדובר במזיגת תה, סידור פרחים, קראטה, גידול סחלבים או סחר במניות.
ומהי אותה דרך? הדרך שבה אדם מגשים את עצמו במלואו, ומממש את היעוד שלו. אין הכוונה למימוש אליו יגיע בסופה של הדרך, זו לא זכיה בגביע או קבלת תואר אקדמי. מימוש היעוד הוא בהליכה בדרך עצמה. לכן כל כך חשוב להבין מה היעוד שלנו, שמא נמצא את עצמנו בדרך המממשת את יעודם של אחרים, בכזו שמרחיקה אותנו מהייעוד שלנו, ואולי הגרוע מכל – שמא נמצא עצמנו משוטטים לאורך החיים, נסחפים במעגלים, מכתתים את רגלינו בנתיבים ללא מוצא.
אל אמנויות הלחימה אמנם נחשפתי כבר בכיתה ד’, אבל רק אחרי השירות הסדיר פניתי ללמוד אותן מרצוני החופשי ולא כי ‘ההורים שלחו אותי’. גם אז עדיין לא ידעתי לנסח משפטים כמו ‘מימוש הייעוד הוא בהליכה בדרך עצמה’, אבל התחלתי לצעוד בדרך (ולא במפתיע אומנויות לחימה יפניות מוסיפות את המילה ‘דרך’ לשמן כמו דרך היד הריקה היא הקראטה-דו, דרך הרכות היא הג’ודו, וכו’), והתחלתי להרגיש שאני מממש את עצמי. האם כבר בתחילת הדרך ידעתי שיום יבוא ואעמוד בראש מכון קראטה המונה כמאה תלמידים ותלמידות? אפילו לא יכולתי לדמיין אותי עם חגורה שחורה על המותניים. אבל זה לא שינה דבר. האימון והשייכות לדוג’ו מילאו אותי, נתנו לי תוקף ומילאו את חיי במשמעות. כך היה וכך עדיין עד עצם היום הזה ולכן עבורי – היותי אמן לחימה ומורה הם חלק מהאיקיגאי שלי. לכל אדם יש נתיב כלשהו, עשייה כלשהי שתמלא אותו ותגרום לו לזרוח מבפנים. זה אולי אחד מהדברים המגדירים אותנו כבני אנוש.
אמנם כל היצורים הנולדים מבקשים לחוות רווחה ולהימנע מסבל, אך איני יודע אם כולם חולקים את הצורך האנושי הבסיסי הזה בהגשמה עצמית. הפסיכולוג אברהם מאסלו מראה בתאוריית הצרכים שלו, שלבני האדם יש מערך צרכים שהם צריכים לממש. הצורך הוא איכות בוערת, דורשנית, שמחוללת בנו אי-שקט עד שאנו ממלאים אותה. מהצרכים הבסיסיים ועד הגבוהים ביותר, המנגנון זהה. כולנו צריכים ללכת לשירותים, כולנו מטפסים על הקירות אם הצורך הזה נשלל מאיתנו, וכולנו נושמים לרווחה כאשר הוא בא על סיפוקו.
מאסלו יצר היררכיה בצרכים האנושיים, מהבסיסיים והחייתיים ביותר (לנשום, לאכול, לישון, להפריש) לכאלה הכרוכים בהישרדות (מחסה, משפחה, פרנסה, בריאות), משם למימוש צרכים רגשיים כמו שייכות ואהבה, מעליהם הצורך בכבוד והערכה (מעצמי ומהסביבה) ובראש הפירמידה, בפסגת הצרכים האנושיים, הצורך במימוש-עצמי תובע את הגשמתו.
חשוב להבין שכל עוד לא מומש הצורך בשלב הבסיסי יותר של המדרג, האדם לא יחוש רווחה. אין מה לדון בייעוד ובמימוש עצמי כשרעבים ללחם, כשנאבקים על הנשימה הבאה, כששורדים תנאי קיום קשים או כשחווים נידוי ובדידות. אך רצה הגורל ורבים מאיתנו מתקיימים בעולם שבו צרכינו הבסיסיים ממולאים מבלי שניתן על כך את הדעת: יש לנו קורת גג, מזון ומים, אנחנו מצליחים להתפרנס, יש לנו מעגל של אנשים קרובים המספקים את צרכינו הרגשיים ואנו נהנים ממידה ראויה של כבוד והערכה, ולו יהיה זה ברכת בוקר טוב מהשכן או לייק בפייסבוק. ועדיין, משהו חסר.
הצורך שממתין לנו אחרי שנשביע את כל קודמיו: המימוש העצמי.
היפנים הכירו גם הם בתפקידה המכריע של ההגשמה העצמית – שנובעת מהבנת האדם את ייעודו בעולם – והעניקו לה את השם איקיגאי. מחקרים מראים שמי שיש לו איקיגאי מצליח ובריא יותר ממי שאין לו איקיגאי. כמטפל ומלווה תהליכים אני נוכח פעם אחר פעם, עד כמה יסודי ומכריע האיקיגאי בחייהם של מטופליי. לא מפתיע איפה שאחת הדרכים להגדיר איקיגאי היא: “הסיבה לקום בשבילה בבוקר”.
איקיגאי היא איכות סובייקטיבית שלא ניתן לאמוד בסממנים חיצוניים כמו תעודה או טקס. עבור תלמיד קראטה שאומנות הלחימה מהווה חלק מהאיקיגאי שלו, מעבר של מבחן-דרגה מהווה אירוע משנה חיים. עבור תלמיד שלומד כי ההורים שלו מכריחים אותו, לא יהיה מדובר בחוויה משמעותית כלל ועיקר.
איקיגאי הוא הטעם, התבלין, שמעניק לחייו של אדם משמעות. זו יכולה להיות העבודה שלו, תחביב כלשהו, השתייכות לקהילה מסויימת, יצירה אומנותית, הובלת תהליך, שירות כלשהו… איקיגאי הוא, בפשטות, מה שאדם אוהב לעשות, מה שממלא את חייו בטעם, מה שיכול לגרום לו לאבד את תחושת הזמן ולהתאחד לגמרי עם הפעולה אותה הוא מבצע.
אף אחד לא יכול לומר לכם מה האיקיגאי שלכם, וגם אם פגשתם אדם שהאיקיגאי שלו ברור, ניסיון לאמץ את האיקיגאי שלו לא יבטיח לכם דבר. כדי לגלות מה הדבר שמעניק לחייכם הכי הרבה משמעות עליכם לעצור לרגע, להיכנס פנימה ולאתר אותו.
לאחר שאיתרתם אותו, קדשו אותו, הזינו וטפחו אותו. שימו אותו גבוה-גבוה ברשימת סדר העדיפויות שלכם והקפידו לקיים אותו בכל יום ויום. אלה החיים שלכם, פרק הזמן הארוך אך המוגבל שלכם לחוות את השהות כאן על כדור הארץ, מלאו אותו באיקיגאי שלכם ותחוו שמחה. כאדם החי בעולם הסמסארה אני יודע, בדיוק כמוכם, מהו טעמם של כאב, פחד, כיסופים והחמצה. אבל העובדה שאני מממש את עצמי, עושה מה שאני אוהב ונמצא בהלימה עם הייעוד שלי, מאירה באור בהיר ומחמם על כל הצללים האלה, ומלמדת אותי יום אחרי יום עד כמה מהותי האיקיגאי לתחושת האושר האישית שלנו, בים החיים הסוער הזה.
איקיגאי וייעוד
די שתבינו מה האיקיגאי שלכם ותפעלו ליישם אותו באופן דומיננטי בחייכם כדי להעניק להם טעם חזק ובולט של שמחת חיים, זרימה וסיפוק. זהו הייעוד האישי שלכם, בינכם לבין עצמכם.
אבל ביכולתכם לבדוק גם את הצעד הבא והוא, האם יש דרך להשתמש באיקיגאי שלכם, בייעוד שלכם, בתור משרתים בעולם הזה.
מזמן למדתי שמידת הנתינה שלנו לאחרים היא כשלעצמה מרכיב יסודי בחוויית האושר והסיפוק שלנו. מי שרק לוקח ומכלה אנרגיות חיצוניות הוא במידה מסוימת רוח רעבה ומנהל צורת קיום שלעולם לא תדע שובע וסיפוק.
מה אם האיקיגאי שלכם – הדבר שגורם לכם שמחה, הדבר שאתם אוהבים לעשות ושבשבילו תקפצו מהמיטה גם בבוקר חורף קר וגם לאחר לילה נטול שינה – יכול להיות הייעוד שלכם עבור העולם?
ישנה נוסחה, שלפיה תוכלו לבחון זאת:
קחו את ארבעת המרכיבים הבאים –
מה שאתם אוהבים לעשות (לשיר, להקשיב לאנשים, לגלף בעץ, לרכוב על אופניים…)
מה שאתם טובים בו (יש לי מכרה יקרה שאוהבת לשיר אבל היא הראשונה להודות שהיא זייפנית נוראית).
מה שאנשים יהיו מוכנים לשלם לכם עליו (כלומר מה שנתפס עבורם כבעל ערך אמיתי ומה שיוכל להוות עבורכם כנתיב עיקרי או משני לפרנסה).
מה שהעולם זקוק לו (כלומר משהו שמוסיף אור לעולם ולא, חלילה, חושך. אם האיקיגאי שלכם הוא להזיק ולהרוס אנחנו לא משדרים על אותו גל).
עכשיו, יכולים להיות כמה וכמה דברים שאתם אוהבים לעשות, כמה וכמה דברים שאתם טובים בהם, שאנשים יהיו מוכנים לשלם לכם עליהם ושהעולם זקוק להם.
אם תמצאו – ובמעט מחשבה והרהור פנימי אתם בטוח תמצאו – משהו אחד שעונה על ארבעת המרכיבים האלה, בינגו, מצאתם את הייעוד שלכם בעולם.
וזוהי, בעיניי, תשתית לחיים של שמחה, אושר וסיפוק. לתת את האהבה שלנו לעולם, להזין ולהאיר אותו במשהו שאנחנו אוהבים לעשות וטובים בו, ולקבל חזרה הכרת תודה רגשית וחומרית באופן שמאפשר את המשך הזרימה הקולחת הזו. אלה חיים טובים. אלה חיים של טאו, ואלה החיים שאני מאחל לכם בכל לבי.
תגובות גולשים
תודה על סיכום יפה של מהות האיקיגיי אותו אני מכירה מתחום הלוגותרפיה. אוסיף כאן את האמירה של ניטשה: “אם יש לך למה לחיים, תוכל להסתדר עם כל איך.” כעוסקת בתחום משמעות ומיניות בגיל השלישי, חשוב להיות פרואקטיביים, למצוא ולעדכן משמעות במכלול תחומי החיים. אשמח לשת”פ ו/או לכתוב מאמר בנושא ” להתמקד ביש” בגיל השלישי.